כמעט שש שנים עברו מהיום שבו בני הצעיר (אז בן 16) אובחן כחולה בסכרת נעורים.
נפגשנו בטיפול נמרץ- תל השומר, ואני מנסה להבין איך יתכן שאירוע קשה שכזה חרוט בזכרוני ואף בזכרונו של בני,

גם כאירוע חיובי. היום ברור לי שזה נגזר מהאופן בו קבלת אותנו לטיפולך.
החוויה הראשונית הייתה שאנחנו לא לבד, שאת איתנו. ובצמוד לחוויה זו, הענקת לנו את התחושה שבאמת

יכול להיות  טוב. שלצד הקושי, אפשר לחיות עם מחלת הסוכרת חיים מלאים בהגשמה עצמית, בסיפוק ובאושר. 

תמיד קבלת אותנו בחיוך.

ידעת להעביר אחריות למטופל, אבל אף פעם לא העברת תחושת אשמה.

ידעת להיות אמפטית לקושי ולמצוקה, אבל תמיד בסוף עודדת והראית שיש אור בקצה המנהרה.

ידעת לתת למטופל לקבל באופן עצמאי החלטות המשמעותיות לעתידו (במקרה של בני, החלטה להתגייס לצבא לתפקיד אחראי הכרוך במצבי לחץ גבוהים) ויחד עם זאת הסברת לו מה המשמעות הרפואית של ההחלטה שהוא מקבל.

אז עם עטיפה רגשית שכזאת, איך אפשר שלא לזכור את האירוע כחוויה שהיה בה גם מהחיובי.

בני אומר שהתפרצות המחלה, בנתה את אישיותו, מבלי לקחת כלום מהכבוד שהוא ראוי לו...

אין לי ספק שהבנייה הזו היתה קשורה למעטפת של רופאה נפלאה שכמוך. רופאה שלצד איכויותיה הרפואיות,

הבינה את גודל המשמעות של עולם רגשי איתן המאפשר התמודדת מוצלחת עם המחלה.

והאמת...שלעולם רגשי איתן זקוקים כולנו, בוודאי אלו שעל כתפיהם מוטלת התמודדות עם סכרת נעורים.

​

בהערכה רבה ובאהבה לתמיד- אליה ברטל- אמא של יאיר